<h1>סמ"ג עשין סימן נ"א</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ראובן שהיה נשוי שתי נשים והייתה אחת מהן אסורה על שמעון באיסור ערוה ומת ראובן ונפלו לפני שמעון ואין שם אח אלא הוא שתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום כמו ששנינו בתחלת מסכת יבמות ודורשו שם (ג' ב') מזה המקרא ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה (ויקרא י"ח י"ח) נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה יבמה יבא עליה מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום מצוה ואע"פ כן אמר הכתוב לא תקח ואין לי אלא היא צרתה מניין ת"ל לצרור כלומר לא היא ולא צרתה צרת צרתה מניין כגון שהלכה הצרה ונישאת לאח השלישי ולו אשה אחרת ת"ל לצרור ולא לצור, פירוש מייתור שני רישין דרשינן שתי צרות.
<h2>דף כב.</h2>
עוד בפרק שני מי שיש לו אח מכל מקום אפילו ממזר ואפילו עובד ע"ז ובין קטן בין גדול משיצא ראשו ורובו לאויר העולם הרי זה זוקק [את] אשתו לייבום, ואם היה לו אח מן השפחה או מן הנכרית אינו אחיו לדבר מן הדברים ואינו זוקק את אשתו ואפילו היתה לידתו בקדושה הואיל והייתה הורתו שלא בקדושה אינו אחיו (רמב"ם יבום פ"א ה"ו) [כדאיתא בפרק נושאין על האנוסה (צ"ז ב')]. אמנם בשפחתו חלקו מקצת הגאונים לפי שחזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא שחררה [אביו] ודנים להחמיר כך כתב רב אלפס (דף ה' א' ע"ש). עוד שם אמר, גרים שנתגיירו ועבדים שנשתחררו אין להם אחוה כלל והרי הם כזרים זה לזה (רמב"ם שם ה"ח).
זה שנאמר בתורה ובן אין לו אחד הבן ואחת הבת ואפילו זרע הבן או זרע הבת הואיל ויש לו זרע מכל מקום בין מאשה זו בין מאשה אחרת פוטרת את אשתו מן החליצה ומן הייבום, אפילו היה לו בן ממזר או זרע עובד ע"ז פוטר את אשתו, אבל בנו מן השפחה או מן הנכרית אין פוטר שזרע הבא מן השפחה עבד[ים] והבא מן הגויה גוי[ם] וכמו אינם, הרי הוא אומר בשפחה האשה וילדיה תהיה לאדוניה מלמד שולדה כמוה (ע"פ רמב"ם יבום פ"א הל' ג'—ד' ע"ש) ובגוים הוא אומר (דברים ז', ג'—ד' ע"פ פרש"י) את בתו לא תקח לבנך כי יסיר החותן את בנך מאחרי אבל אין מקפיד על בן בנו לפי שאינו נחשב מקהל ישראל.
<h2>דף כד.</h2>
מצות עשה מן התורה שייבם אדם אשת אחיו מאביו בין מן האירוסין בין מן הנשואין אם מת בלא זרע שנאמר ובן אין לו יבמה יבא עליה (רמב"ם יבום פ"א ה"א). אבל אם נולד לו אח אחר מיתתו אותו אח הנולד אינו חייב לייבם שנאמר (דברים כ"ה ה') כי ישבו אחים יחדיו, ודרשינן בפרק שני דיבמות (י"ז ב') שהיתה להם ישיבה אחת בעולם פרט לאשת אחיו שלא היה בעולם, יחדיו המיוחדים בנחלה פרט לאחים מן האם שאינם חייבים לייבם רבא אמר אחים מן האם לא צריכא קרא ילפינן אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן מן האב ולא מן האם אף כאן מן האב ולא מן האם (ע"פ ה"ג דף נ"ח ב'). ובמקום שיש אחים מן האב שנים או שלשה שנינו שמצוה בגדול לייבם שנאמר והיה הבכור אשר תלד (ע"פ ה"ג שם), מפי הקבלה למדו רבותינו שבא ללמד שאינו מדבר אלא בגדול האחים, כלומר יבמה יבא עליה ומי הוא הבכור כלומר הגדול שיבא עליה (ע"פ רמב"ם יבום פ"ב ה"ו). וגם בא ללמד שגדול האחים יקום על שם אחיו המת לנחלה כדתנן בפרק החולץ (מ' א') הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו, אתה אומר לנחלה או אינו אלא שאם שמו יוסף קורין שמו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן נאמר כאן על שם אחיו ונאמר להלן (בראשית מ"ח ו') על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה להלן נחלה אף כאן נחלה. אבל החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחין לנחלה (מ' א').
זה שנאמר אשר תלד דרשו רבותינו באיזו אשה תתקיים מצות ייבום באותה אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת ותנן (ב' ב') [ו]כולן שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות. ולא ימחה שמו מישראל פרט לסריס ששמו מחוי, כדתנן בפרק הערל (ע"ט ב') הסריס לא חולץ ולא חולצין את אשתו ואמר שם רבי עקיבא סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו אבל לא סריס חמה והעיד רבי יהודה בן בתירא על אחד שהיה סריס אדם ויבמו את אשתו, ועוד אחר מחלוקת [זה] יש סתם משנה כרבי עקיבא באותו הפרק (פ' א' ע"ש).
<h2>דף לו:</h2>
מי שמת והניח אשתו מעוברת והפילה אחר מותו הרי זו תתייבם, ואם ילדה ויצא חי לאויר העולם אפילו מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה מן החליצה ומן הייבום כדתנן בנדה בפרק יוצא דופן (מ"ג ב'), אם י[ו]דע בוודאי שכלו לו חדשיו ונולד לט' חדשים גמורים, אבל אם לא נודע לכמה נולד, אם שהה שלשים יום הרי זה וולד של קיימא ופוטר נשי אביו מן החליצה ומן הייבום, ואם מת בתוך שלשים יום ואפילו ביום שלשים בין שמת מחולי בין [ש]נפל מן הגג הרי זה ספק נפל ספק בן קיימא ולפיכך אמו חולצת ולא מתייבמת (ע"פ רמב"ם יבום פ"א ה"ה ע"ש) כדאיתא בפרק החולץ (יבמות ל"ו ב').
<h2>דף לט.</h2>
גרסינן בפרק החולץ הכונס יבמתו וגרשה אם רצה להחזירה יחזיר מפני שהיא אשתו לכל דבר שנאמר ולקחה לו לאשה ולא נשאר עליה שום איסור מפני אחיו כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים (ע"פ רמב"ם יבום פ"א הט"ו).
שנינו בפרק החולץ שאם לא רצה הגדול לייבם מחזרין על כל האחין, וא[ו]מר רבינו יצחק דבחיזור האחין הגדול גדול קודם וכן משמע בפרק שני דיבמות (כ"ד א' ותד"ה ה"ג) שאומר הולכין אצל קטן משמע קטן ממנו וגדול מאחיו מדלא קאמר מהלכין על כל האחין כדקתני במתניתין דהחולץ. לא רצו חוזרין אצל הגדול אומרים לו עליך מצוה או חלוץ או יבם תלה בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו אלא אומרים לו עליך מצוה או חלוץ או יבם.
<h2>דף מא.</h2>
אסור ליבם לישא קרובת זקוקתו כגון אמה או בתה עד שייבם אחד מאחיו לה או יחלוץ ותסור זיקתו מעליה ויכול אחר כך לישא אמה או בתה או אחת מקרובותיה אע"פ שהן כולן אסורות על אחיו שחלץ או ייבם (רמב"ם יבום פ"א הי"ד). תנן שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום רבי יהודה בן בתירה אמרו אומרים לו המתן מלכנוס עד שיעשה אחיך מעשה, ואמר שמואל הלכה כרבי יהודה בן בתירה, מפני שיש זיקה (רש"י) ואסורות לו שתיהן. ותנן שאם מתה יבמתו יכנוס את אשתו, ואיבעיא להו מתה אשתו מהו ביבמתו רב הונא ורבי חנינא ורבי יוחנן אמרי מתה אשתו מותר ביבמתו והלכה כמותם לגבי שמואל ורבי יוסי שאוסרין.
<h2>דף מא:</h2>
בפרק החולץ תנו רבנן יבמה שלשה חדשים הראשונים ניזונת משל בעל מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעל ולא משל יבם, עמד בפני בית דין וברח ניזונת משל יבם, נפלה לפני יבם קטן מיבם ודאי אינה אוכלת אבל משל בעל מהו, נחלקו בה רב אחא ורבינא חד אמר ניזונת וחד אמר אינה ניזונת והלכתא אינה ניזונת, מן השמים קנסוה. בפרק אחרון דכתובות (ק"ז ב') רוצה לפשוט מכאן דלא חיישינן לצררי שאומר ברח ניזונת משל יבם. ויש ללמוד שאין מדבר בברח בשבילה שאם בשבילה ברח למה היה לנו לחוש לצררי אלא ברח מחמת שום אונס והוא הדין לחולה וכן יש בירושלמי בפרק אע"פ (כתובות דף ל"ד ב') דהוא הדין לחולה, ודווקא נתרצה ליבם וברח אבל לא נתרצה ליבם אלא לחלוץ אין דומה שבעניין זה התקינו חכמים מזונות משל יבם, ודווקא דברח אבל לא ברח כיון שישנו לפנינו ונתרצה ליבם בשביל זמן מועט שהיה מאחר ליבם אין דומה שהיו מתקנין לה מזונות (תד"ה עמד).
<h2>דף נב.</h2>
גרסינן בפרק רבן גמליאל אמר רב הונא מצות יבמה מדברי סופרים שלא יבא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני שני עדים בפרוטה או בשוה פרוטה וזה[ו ה]נקרא מאמר, ואין המאמר קונה ביבמה קניין גמור, וכמו שאין האשה מתקדשת אלא לרצונה כך אין עושין בה מאמר אלא מדעתה, וקטנה מן האירוסין או נערה אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה (ע"פ רמב"ם יבום פ"ב ה"א ע"ש), וכשם שהוא מקדש את יבמתו כך הוא מברך ברכת נשואין בעשרה וכותב לה כתובה כדין כל נושא אשה, ואם בא על יבמתו ולא עשה בה מאמר קונה קניין גמור ואינו צריך לחזור ולקדשה אחר הבעילה ותניא שם שמכין אותו מכת מרדות וכותב לה כתובה (שם ה"ב).
<h2>דף נג:</h2>
שנינו שהבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין שהיתה היא ערה בין שהייתה ישינה בין שבא עליה כדרכה בין שבא עליה שלא כדרכה ואחד המערה ואחד הגומר קונה, בד"א כשנתכוין לבעול אבל נפל מן הגג ונתקע בה או שבא עליה שיכור שאין מכיר כלום או ישן לא קנה (רמב"ם יבום פ"א הל' ג'—ד').
<h2>דף צג:</h2>
פסק רב אלפס (יבמות דף כ"ט ב') בשם הגאונים כרב ששת וכרבא דמסקינן בפרק האשה רבה ביבמות שנאמן עד אחד להעיד על יבמה שמת בעלה ומתייבמת על פיו או שמת יבמה או שניתן בן לבעלה להתירה לזר, ואדיחוים שרוצין שם לדחות דברי רב ששת ורבא לא סמכינן והם לא חזרו בהם, ואפילו עד או שפחה או גוי מסיח לפי תומו מעיד במיתת היבם כמו שמעיד לאשת איש להתירה (ע"פ לשון רמב"ם יבום פ"ג ה"ה). אבל היא עצמה אע"פ שנאמנת לומר מת בעלי אינה נאמנת לומר מת יבמי כדאיתא בפרק האשה שלום (יבמות קי"ח ב').
